©2023 נעשה באהבה Editadesign
אושר משתקף במערכות היחסים שלך – עם עצמך, עם הסביבה ועם המציאות. לצערנו יש עוד תחושות שמשתקפות (ולרוב הן הרבה פחות נעימות).
מודל שבעת השערים, הוא מפת ניווט במערכות היחסים שלך. בעזרתו תחושות כאב וסבל, יכולות להתחלף לתחושת שימחה ונחת, על ידי שינוי נקודת מבט או תפיסה.
שבעת השערים, מדגישים את העיקר והתפל במערכות היחסים בחיינו, ובזכות זה מדד האושר שלנו אוטומטית עולה, וזה מה שהופך אותו לדרך חיים ולא לעוד שיטה.
בתרבויות שונות אושר נתפס בדרכים שונות, אבל יותר ויותר מתברר שאושר הוא תהליך, ולא מטרה.
בעקבות המחקר הרב שנעשה על שלוֹמוּת (wellbeing) ואושר, הצטבר הרבה מאד מידע על איך אפשר לעזור לנו לחוות יותר אושר בחיים.
נכתבו הרבה מאמרים וספרים על המוח המאושר ועל מה עומד בדרכנו אל האושר.
נמצאה נוסחה שבודקת עד כמה האושר שלנו הוא תורשתי ועד כמה תלוי בנסיבות חיינו.
והרשימה התאורטית עוד ארוכה…. אני משווה את המידע העצום, לשולחן ענק מכוסה ניירת מבולגנת.
לרובנו, אין את היכולת או הידע כיצד להשתמש באופן יומיומי במידע שהצטבר, ולכן אין לנו אפשרות להפיק מהמחקר העשיר הזה תועלת לחיים הפרטיים שלנו.
וכאן אני נכנסת לתמונה.
לקחתי את השולחן המבולגן והפכתי אותו לשידה עם שבע מגירות (איקאה של האושר אם תרצו).
ארגנתי ידע צבור של שלושה עשורים מהקליניקה שלי כמטפלת לצד מאות מחקרים שנעשו על אושר,
ויצרתי את "מודל שבעה שערים לאושר" המידע נגיש, קל להתמצאות ופרקטי לשימוש יומיומי עבור כולנו.
כל שער הוא פתח, שדרכו ניתן להכיר את מערכות היחסים בחיינו ולהגדיל את מדד האושר (כי הביקוש לעוד קצת טוב, אף פעם לא נגמר).
אם מסקרן אותך להעמיק וללמוד עוד על שבעת השערים, לקבל כלים פרקטיים להגדלת תחושת האושר היומיומית שלך ולחוות נקודות מבט חדשות על מערכות היחסים בחייך עם עצמך ועם הזולת. אני מזמינה אותך להמשיך להעמיק בתכנים ובכלים הרבים שפיתחתי בבצפר לאושר.
נתינה
גורמת לנו אושר, כיוון שהיא יוצרת בנו תחושה של מסוגלות ובחירה.
אחד המדדים, שמחבלים יותר מכל בתחושת האושר שלנו זה – חוסר אונים, גם במצב קשה או כואב, מאפשרת לנו לחוש שיש ביכולתנו להביא שינוי או לעשות הבדל, וזה גורם מרכזי בתחושת האושר שלנו.
נתינה גורמת לנו להרגיש משמעותיים ומסוגלים. חוקרים מצאו שא/נשים שחיים במערכת יחסים יותר בריאים ובריאות מא/נשים שחיים לבד. ובמשך הרבה שנים ניסו להבין מה הם מקבלים במערכת שמשפר את מצבם הבריאותי, שגורם להם להיות במצב נפשי טוב יותר וכו'. ורק אחרי הרבה שנות מחקר הם הגיעו להבנה שמה שמשפר את המצב אצל א/נשים שחיים בתוך מערכות יחסים זה שיש להןם למי לתת ולא זה שהןם מקבלות או מקבלים. מחקרים שנעשו עם ילדים קטנים הראו שהחיווט הביולוגי שלנו הוא לחוות עונג מנתינה. רק אחר כך נכנס החינוך ומלמד אותנו שאנחנו לא צריכים לתת "סתם", שלא נצא פראיירים חס וחלילה, שלא ינצלו אותנו. או להפך, שאנחנו צריכות לתת יותר ממה שאנחנו רוצות, כדי שיאהבו אותנו וישארו איתנו. החינוך מקלקל לנו את העונג שבנתינה בהרבה צורות. ועדיין א/נשים ממשיכים לתת ונהנים מנתינה.
קבלה
היא ההשלמה של נתינה, כי אי אפשר לתת אם אין מי שמקבלת או מקבל בצד השני. לכאורה קבלה היתה צריכה להיות מאד קלה לכולנו, הרי זה רק להסכים לקבל, זו כמעט פאסיביות, אבל האמת היא שזה שער מאד טריקי. קבלה היא היכולת לסמוך, או אפילו להסכים לסמוך על מי שנותן או נותנת לי. באיזשהו מקום, קבלה זה להיות בחוסר האונים, לרגע או שניים. זה להבין שלא אנחנו קבענו או החלטנו מה קורה כרגע, ופשוט לקבל את זה.
קבלה זה גם לקבל דברים, וגם לקבל את המצב. הרבה יותר קל לנו לתת מאשר לקבל. ואני מתכוונת לקבלה ממשית, של חיבוק, של כסף, של אהבה, של כל מיני דברים. כשאנחנו מקבלים, לא אנחנו קובעים מה יינתן לנו. כשאנחנו מצליחות לקבל, לאפשר לעצמנו באמת לקבל, אנחנו מאד מאושרות.
קבלה זה גם לקבל דברים, כמו מתנה או חיבוק, או אהבה, וגם קבלת מצב נתון, או אירוע מסוים. לקבל שמשהו קרה, שמשהו קורה, שזה המצב. קבלה של המציאות, כפי שהיא. וחשוב להדגיש כאן, שלקבל את המציאות כמו שהיא לא אומר שאני לא ארצה או אנסה ואפילו אצליח לפעמים לשנות אותה. אבל ממקום של הבנה שזה המצב ועכשיו מה אני עושה בתוכו. לדעת לקבל זו אמנות. זו יכולת שמערבת בתוכה הרבה הסכמה והתמסרות למה שבא, למה שקורה. המילה התמסרות היא מילה לא פשוטה, בעיקר בגלל שרבים ורבות מאיתנו מבלבלים בין התמסרות לכניעה. אז בואו נבהיר כאן את ההבדל. כניעה זה הפסד במאבק, במלחמה בקרב. זה להבין שיש כאן כוח חזק ממני שאני צריכה לוותר לו, ואני מוותרת על החופש שלי, ונכנעת. כניעה זה להכיר שאפשרות הבחירה שלי נלקחה ממני וזה הדבר הכי קשה להרגיש, וזה הכי הורג אושר. כי כמו שאמרנו האושר מתבסס על תחושת הבחירה. התמסרות לעומת זאת, זו הרגעות לתוך מצב נתון. נכון, זה להפסיק להילחם, להתווכח, לנסות לשנות, אבל לא ממקום של אובדן שליטה, אלא ממקום של קבלת המצב או המציאות או המתנה ומוכנות לשקול ולהבין מה זה אומר, מי אני במצב הזה, ומה הטוב שיכול להגיע אלי מהמצב הזה, ואפילו לא חשבתי עליו.
הודיה
מאפשרת לנו לראות מה טוב בחיים שלנו – עכשיו. כאשר אני מתמקדת בהודיה, אני מסגלת את העיניים שלי לראות מה טוב, ולא שמה פוקוס על מה לא טוב. זה כמו להתמקד בפתרון ולא בבעיה. מחקרים מראים שאנשים שכותבים הודיות באופן יומיומי, יוצאים ממצב של דיכאון. כתיבת הודיות משפרת את המצב הנפשי. הרבה אנשים חוששים להודות על הטוב הקיים בחייהם, כי הם מפחדים שהכרת התודה תקבע את המצב הנוכחי ותמנע את בואו של משהו טוב יותר. אבל זה לא נכון. האמת היא שאם אני מודה על מה שיש לי, התדר שזה מייצר בתוכי מושך אותי להתנסויות שעליהן אני ארצה שוב להגיד תודה, וזה מביא יותר התנסויות טובות לחיי. ככל שאני מוצאת יותר דברים טובים במצבי הנוכחי, ומודה עליהם, אני שרויה בראייה יותר אופטימית, ועוד דברים טובים מגיעים לפוקוס שלי.
מחקרים מראים שאנשים שכותבים הודיות באופן יומיומי, יוצאים ממצב של דיכאון. כתיבת הודיות משפרת את המצב הנפשי. ככל שאנחנו מודים יותר, אנחנו מפתחים את ההודיה כהרגל, ובונים שבילים נוירולוגים חדשים במוח שלנו שמאפשרים לנו לחוות יותר עונג, להוריד את רמות הסטרס המזיקות לנו, ולהסתכל על העולם כמקום יותר טוב, שיותר נעים לנו להיות בו.
חמלה
זו קבלת עצמי וקבלת האחר. חמלה זה קודם כל להבין שכולנו מהתחלה ועד הסוף אנושיים. אנחנו נעשה טעויות, אנחנו נאכזב ולפעמים נפגע, גם במי שאוהבים, ונטעה, כי אנחנו לא מושלמות, ולא אמורים להיות מושלמים בשום צורה, וזה בסדר. זה בסדר ככה.
למרבה ההפתעה, ההיפך מחמלה זו ביקורת שיכולה לבוא לידי ביטוי גם בשיפוטיות, בתחרותיות וברחמים. חמלה זה להבין שכולנו אנושיים, וכל אחד ואחת מאיתנו לפעמים למטה. וזה אומר לא לבקר את מי שכרגע במקום לא טוב, את מי שעכשיו עשתה טעות, את מי שעכשיו מרגיש כמו כלום ושום דבר. חמלה היא ההפך מביקורת. חמלה זה לראות את האנושיות שבנו ולהבין שאנחנו לא יכולים ואפילו לא אמורים להיות מושלמים או מושלמות. חמלה זה לקבל את הטעויות שאני או האחר/ת עושים ולהבין שככה זה, ואין מה לצאת על עצמי או עליהם. זה לא אומר שאין מקום ללמידה ולתיקון, בהחלט יש, אבל למידה ממקום של חמלה היא היא מעצימה, לא ביקורתית. ככל שאני מצליחה לענות לקולות הביקורת האינסופית בראשי. ככל שאני שמה לב יותר לקול הביקורתי שלי, לגבי אחרים ולגבי עצמי, וככל שאני לומדת לענות לקול הזה ממקום של הבנה, ואמונה שכולנו אנושיים, ורוב הזמן עושות ועושים כמיטב יכולתנו, אני מפתחת את שריר החמלה שלי, והמהלך שלי בעולם נעשה נעים יותר ומאושר יותר.
שמחה
היא רגש עליון. בתרבות שלנו שמחה לא מקבלת את הכבוד המגיע לה. שמחה נתפסת כרגש חמוד אבל שטותי. סרטים מצחיקים נחשבים פחות טובים מסרטי דרמה שבהם רגשות כמו עצב או פחד שולטים ביד רמה, וגורמים לנו לחוש קתרזיס אחרי בכי הגון, שלא קשור אלינו לחיינו או להתנסויות שלנו. לעומת זאת קומדיות עם סוף טוב, שגורמות לנו לצאת עם חיוך נחשבות כלא אמנותיות, ובוודאי לא רציניות. גם ביהדות אחת ממלחמות האמונה הגדולות נסבה סביב חשיבות השמחה. החסידים היו זרם ביהדות שהתייחס לשמחה כעבודת מידות וכעבודת השם. השמחה נחשבה נעלה על כל מצווה אחרת. אנחנו יכולים להגיד, אבל אי אפשר לשמוח לפי פקודה, עכשיו אני עצוב או מבועסת, אבל האמת היא שהשמחה היא לגמרי בשליטתנו. אנחנו צריכים לשמוח מתוך החלטה פנימית ולא מתוך נסיבות. זו בחירה, זו טכניקה, אפשר להעמיד פנים עד שנרגיש את זה. פייק איט טיל יו מייק איט. אם את עצובה, אל תקשיבי לשירים שיגרמו לך להיכנס לדיכאון, תראה סרטונים מצחיקים על תינוקות וחתולים, ותצחקו. זה לא אומר שאסור להיות עצובים, חס וחלילה. לעצב, לכאב, לכעס, ולכל הרגשות השליליים יש מקום בחיים. אבל, יש לנו נטייה לשהות בכאב ובצער הרבה יותר מאשר בשמחה.
השמחה היא שער מאד גדול לאושר. והרבה פעמים אנחנו לא מרשים לעצמנו להיות בשמחה כי לא נעים לנו. אבל לשמחה יש כוחות ריפוי מאד גדולים. צחוק מרפא פיזית. יש מחקרים שמראים ששמחה משפרת את בריאותנו הפיזית וכמובן הנפשית, היא מורידה הורמוני סטרס ומחזקת את המערכת החיסונית שלנו. וכשאנחנו מחייכים אנחנו משחררים הורמון שנקרא אוקסיטוצין, שהוא אחד ההורמונים החמודים שיש. הוא נקרא הורמון האהבה, כי הוא גם גורם לנו להרגיש טוב והוא גם גורם לנו להרגיש חיבור ותחושה של ביחד ורצון להיות ביחד.
סליחה
מאפשרת לנו להיכנס לאושר, ומה שמעיף אותנו החוצה זה טינה, נקמנות וקורבנות. מעבר בשער הסליחה הוא תהליך מורכב, אבל הוא מאפשר הגדלה מהותית של האושר. לסלוח לא אומר שמי שעשה משהו רע לא צריך להיענש. זה רק אומר שאני מוכנה לוותר על תחושת הקורבן שיש לי כאשר עושים לי עוול או פוגעים בי באיזו דרך. בעצם, לסלוח לאחרים זו מתנה לעצמי. החלק הכי קשה בלסלוח זה לוותר על הטינה או הקורבנות, שני כוחות מאד חזקים המגיעים עם תג מחיר מאד גבוה. כאשר אני מתעקשת לשמר סטטוס של קורבן, ומסרבת לסלוח על משהו שעשו לי, אני משמרת לעצמי "זכויות יתר" של קורבן. ולפעמים קשה לסלוח כי קשה לוותר על הזכויות האלה. מצד שני לפעמים קשה לי לסלוח כי הטינה שאני מחזיקה משמרת את הגבולות שלי ולא מאפשרת למי שפגעו בי להתקרב אלי שוב.
כשאני סולחת למישהו שפגע בי או למישהי שעשתה לי עוול, אני בעצם יכולה לשחרר את עצמי מהןם. כי הטינה שאני שומרת מחזיקה אותי קשורה למישהו או מישהי שאני לא רוצה להיות קשורה אליהם. במקרים אחרים כאשר אני לא סולחת אני משאירה את עצמי בפגיעה, בכאב, בעוול וכך אני לא מאפשרת לעצמי לעבור הלאה ולהנות מההווה. אני "תקועה בעבר", ובמקום להשתחרר מהאירוע הקשה, אני ממשיכה לחוות אותו כל הזמן, כאילו שהוא בעצם ההווה, ולא משהו שעבר.
היא השער השביעי, וכל הדרכים מובילות לאהבה. לא משנה מה השאלה, אהבה זו התשובה. שער האהבה הוא שער העל לאושר, ולמה?
כי אהבה נקיה כוללת בתוכה את כל השערים האחרים. כשאנחנו אוהבים, אנחנו מלאי הודיה, אנחנו נותנות בשמחה, ומוכנות להתמסר ולסמוך, אנחנו רואים את האנושיות שבאחר, ומוכנים לבקר פחות, יותר קל לנו לסלוח ממקום של אהבה, ואהבה ממלאת אותנו שמחה. כשאני אוהבת ללא תנאי, אני נותנת ומספיק סומכת כדי לקבל, אני מודה, וחומלת, וסולחת ושמחה. כל זה כמובן, כאשר אהבה נקיה מפחד. ואיך קשור פחד לאהבה?
ההפך מאהבה זה פחד, וחשוב להבין את זה כי אם אני פוחדת שיקחו ממני אהבה ואז אני נותנת כדי שלא יקחו ממני, זה ריצוי. או אם אני סולחת כדי שישאירו לי את האהבה זו מחילה ולא סליחה. אני מוחלת על כבודי, כדי לרצות, ולא סולחת ממקום של שחרור טינה וקורבנות. לפעמים אנחנו חיים כל כך בפחד, שאנחנו לא יודעים להבדיל בין אהבה לריצוי. ואנחנו נגיד, זו אהבה ללא תנאי. אבל אהבה ללא תנאי זו אהבה שמאפשרת לאהובינו להביא את העצמי האמיתי שלהם ללא פחד, זה לא לאפשר למישהו בשם האהבה לרמוס אותי או לפגוע בי. אהבה ללא תנאי זה לראות את האנושיות באהובינו, ולא לבקר אותןם כשהןם טועים אלא לחמול עליהם, ולהבין שכולם לפעמים טועים. אהבה ללא תנאי זה לשמוח באמת שאהובינו קיימים, בין אם הןם לידינו כרגע או לא, ולשמוח שטוב להןם, גם אם אני הייתי רוצה שהםן יעשו עכשיו משהו אחר. אהבה ללא תנאי זה לא להשתמש במי שאוהבים, אבל גם לא לתת להם להשתמש בנו, אהבה ללא תנאי יש לה גבולות, וכולם מכבדים את הגבולות האלה.
©2023 נעשה באהבה Editadesign